קודם כל אני רוני. אחר כך אשה ואמא לילדי. 

רוני, זה להיות קצת אחר ממה שמצפים.

​

​

​

באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?

לפני הקורונה היה לי הרגל לבדוק כל כמה ימים טיסות לכל מיני מקומות, בעיקר לארץ, אבל לא רק.

אלונה תמיד הייתה צוחקת עלי ואומרת, שאחרי שבדקתי טיסות ואחרי שהייתי חושבת על המדינה שבדקתי, כבר לא הייתי רוצה לנסוע אליה, מיציתי.

הייתי באמת בודקת. משווה מחירים, תאריכים, עונות שנה.

עכשיו, המשחק איבד את טעמו. החוויה של האפשרויות הבלתי נגמרות שהיתה מאד הצטמצמה.

זאת החוויה המרכזית.

​

​

השינוי שכרגע ברלין הפכה להיות הבית שלנו, זה שינוי מאד מהותי. 

​

​

אני לא בגעגוע לזה, אני בהתבוננות על המצב. לא ברור לי עוד כמה זמן זה ימשך, האם זה משהו שיכול לחזור אחורה, אולי יבוא משהו אחר אולי לא. אני במצב של התבוננות, לא בגעגוע למה שהיה.

די מקבלת את המצב עם 'זמן עתיד קצר', אין תוכניות ארוכות, זמני תכנון מאד קצרים. זה השינוי החיצוני.

בשינויים הפנימיים, הטרנינג בשימוש אינטנסיבי, השהייה בבית הרבה יותר משמעותית, והשינוי שכרגע ברלין הפכה להיות הבית שלנו, זה שינוי מאד מהותי. 

זה קרה! זה קרה לגמרי, בתהליך של המעבר, של הסגירה של הדברים בישראל זה היה מאוד משמעותי, זה היה ממש לסגור.

הרבה פעמים בעבר מיינו את החפצים שלנו, אך הפעם זה היה משמעותי מאד. היה צורך להחליט מה עובר לפה, מה נשאר אצל הילדים, וממה נפרדים לגמרי. וזה התבטא סמלית גם בדברים קטנים, כמו להחזיר מכשיר של כביש 6, להחזיר את הנתב של הטלוויזיה, ניואנסים מאוד קטנים, אבל מסמלים שזהו, שדברים קרו.

אני שמחה, אני חושבת שלהיות חצי חצי זה לא להיות בשום מקום אף פעם.

 

בתחילת הקורונה זה הרגיש לי כמו מחנה צופים, כל ערב שיחקנו קלפים, הרכבנו פאזלים, זה הרגיש כמו משהו זמני ומיוחד. באיזשהו שלב זה פסק, כי זה לא החופש הגדול, זה החיים עצמם.

מכירת הפאזלים בעולם עלתה משמעותית בסגר. אני מאוד מאוד אוהבת פאזלים. יש בזה משהו מאוד מרגיע, מתעסקים בבחינת פרטים קטנים והמחשבה לא נודדת לדברים אחרים. מאד מדיטטיבי.

​

​

אוליבר הנכד שלי בן ה-4 שאומר לי : "אז תבואי כבר, אני לא מבין מה הבעיה?".

בהתחלה היתה פעם שאמרתי לו שאין טיסות אז הוא אמר: "תבואי באוטו".

​

​

רגע נעים

יש הרבה רגעים נעימים. הכי נעים זה ששלמה התחיל לבשל ארוחות שישי. שלמה מסתגר במטבח, מדליקים נרות ואוכלים אוכל כיפי שלא אני בישלתי. זה כיף גדול. 

בגלל הסיטואציה יש פתאום המון זמן לדברים שלא הקדשנו להם זמן . ללכת בנחת לסופר, לא עם רשימה ציק צק. ללכת בפעם ה- 3,000 לחנות עשה זאת בעצמך ולקנות ברגים, להסתובב בסביבה הקרובה לבית בנחת, מקומות שבשגרה הרגילה לא היינו מגיעים אליהם.

המון המון זמן התפנה, מאוד נעים.

 

רגע קשה

הרגעים הכי קשים זה בתקשורת מול אוליבר הנכד שלי בן ה-4 שאומר לי : "אז תבואי כבר, אני לא מבין מה הבעיה?". בהתחלה היתה פעם שאמרתי לו שאין טיסות אז הוא אמר: "תבואי באוטו".

כשהתחילה הקורונה כתבתי לו ספר והוא מקשיב להקלטה שלו כל ערב לפני השינה. הוא ביקש שאכתוב עוד ספר שאמא והוא נוסעים לבקר את סבא וסבתא בברלין. כנראה שיהיה זמן לעוד כמה ספרים.

​

איפה מורגש בגוף?

בלב. מרגישה דופק.

דופק וכמו נפילת לחץ דם.
 

משהו שעוזר לך להירגע?

הזמן. פשוט הזמן שעובר. אין פתרונות קסם.

​

מה את צריכה לשמוע?

אם אני בתקופה שאני ממש רוצה שמשהו יקרה, יש לי טקסים, לא המצאתי את זה עכשיו.

זה טקסים שתמיד מביאים דברים טובים.

​

מה את רוצה לשמר מהתקופה?

שקט ומשהו בהורדת העומס, יש בזה משהו חביב בעיני. שקט ואיטיות. 

אני חושבת שהתקופה הזאת לימדה אותי הרבה. למדתי שאני יכולה גם מתוך בחירה להגיע למקומות האלה, אני לא חייבת שמשהו חיצוני יסדר לי את זה. האם אני יכולה לעמוד בזה? ימים יגידו.

לא הייתי משמרת ללכת עם מסכות. לא יודעת איך רופאים יכולים שעות על גבי שעות להיות עם המסכות האלה. זה חם, מזיע, מגעיל.

קשרים עם אנשים. עם האחים שלי, הילדים, החברים. חלק מהם נעשו יותר מדויקים חלק התמוססו.

יש לי הרגשה שמה שלא מאד מדויק בתקופה הזאת, בעצם אין לו כל-כך ערך.

זה באמת מעניין אם החיים יחזרו לשגרה יותר דינמית, האם מה שעכשיו יהפוך להרגל או שההרגלים הישנים יחזרו.

אני מאוד שמחה שאין לי ילדים בגיל גן או בית-ספר עכשיו. החוויה שלהם יותר מורכבת משל המבוגרים. אני מאוד סקרנית, לטווח ארוך, מה התקופה הזאת תשאיר אחריה מבחינה חברתית.

​

מה לא יחזור להיות כשהיה?

קשה לי לחזות מה לא יחזור להיות כשהיה, אני גם חושבת שזה מאוד אישי ותלוי כמה זמן זה ימשך, אבל ברור לי שזה לא יחזור להיות כמו קודם. גם בניואנסים. חלק מהאנשים עוברים דברים יותר משמעותיים, חלק פחות. החיים קצת יצאו מהמסלול שלהם ואנחנו בכל מקרה במסלול אחר.

הרבה דברים לא יחזרו להיות כשהיו ברמה שברחוב הקרוב לביתנו דברים נסגרו, יפתחו אחרים. התיירים שלא באים לברלין! אני מקווה שלא יחזרו לעולם ושימשיך להיות שקט. 

החשמלית שאנחנו לוקחים מהבית מגיעה לאלכסנדרפלאץ, בשגרה אין תייר שלא מגיע לשם. יש לי צילומים של אלכסנדרפלאץ בסגר הראשון, זה נראה כמו אחרי הפצצה, נטוש.

עכשיו אין הרבה אנשים בשום מקום. אני לא אוהבת דוחק אז זה מתאים לי. אנשים פחות מסתובבים, עברו לאופניים, משהו השתנה לחיוב. העיר קצת כפרית עכשיו, זה נעים.

כל מי שיש לו דרכון ורשום בעיר יכול להכנס. אזרחים ממושמעים. ביקשו שמה שלא לצרכי עבודה לא יעשו, אז לא עושים. בקשו לשים מסכות על הפנים, אז שמים מסכות על הפנים. אנשים מאוד מכבדים את מה שמשרד הבריאות אומר. כשברלין הוכרזה אדומה, היתה לקיחת אחריות. בנאומים של הממשלה כל אחד דיבר רק בתחום שלו. בישראל מדברים על מה שבא להם. פה מבינים שיש אנשים בצד השני ואם רוצים לגייס את הפעולה שלהם צריך לפנות אליהם ולא לצוות עליהם.

מהחוויה שלי בישראל, אני כל כך שמחה שאני פה. יש פה שכל והגיון ונותנים כבוד, זמן והסבר. מודיעים מראש, בעוד שבועיים אנחנו מצפים שיהיה כך, אם זה לא יהיה אז יהיה כך. זה מכניס רוגע. בישראל זה תזזיתי. כאן לא משגעים את האוכלוסיה, זה מכניס שקט שמאפשר המון דברים, מאפשר לקבל החלטות. בארץ המרחב יותר צפוף, מזג האוויר חם והמשטר מנחית החלטות מעכשיו לעכשיו. אנשים, או שהופכים להיות אפאטים, או פקעת עצבים.

יש אנשים שנכנסו למצוקות קשות. זה נורא עצוב ומגדיל אצלי את ההבנה שאני חיה במדינה שרואה את האזרחים שלה.
 

​

החיים קצת יצאו מהמסלול שלהם ואנחנו בכל מקרה במסלול אחר.

​

​

טקס

מאוד אוהבת להדליק נרות. כשיש איזשהו משהו שאני רוצה שיצליח או יעבור בשלום, או לברך מישהו אני מדליקה נר.

יש לי מקום במטבח שבו אני מדליקה נר ומתכנסת פנימה לתוך עצמי עם התכוונות, מעניקה אנרגיה למקום הזה.

נרות יום שישי. זה הטקס האוניברסלי. תמיד הדלקתי נרות ביום שישי, בבית הורי עשו גם קידוש.

​

מה הפינה החביבה עלייך בבית?

פה, בסנטימטר הזה של הספה. הפינה הנוחה בספה מתחת לציור של שלמה, ציור של ים ומגדלור. בציור יש ים סוער ויש מגדלור, הוא צייר את זה מזמן, לתערוכה שהיתה אמורה להיות לו בישראל בנושא ים. בשל הקורונה זה לא קרה אז הדפסנו את זה כאן ותלינו.

הספה נעימה, בדיוק בגודל שאוכל לשבת בסיכול רגליים, עם זווית ראייה על כל הבית. 

​

למה את זקוקה בשביל להיות שמחה?

את הנכד שלי, את החיבוק שלו.

מהעשרה בספטמבר לא קיבלתי ממנו חיבוק, היתה פרידה קשה.

באופן כללי אני שמחה.
 

מה את מאחלת לעצמך?

כמו הזקנים הבנאלים, שכולנו נהיה בריאים, שכל מי שמסביבי יהיה בריא וימצא את השלווה שלו.

זה קצת מקבל פרופורציות אחרות פתאום כשרואים כמה בקלות זה יכול להשתנות.

אנחנו בתקופה שנותנת לבחור מה אנחנו רוצים להיות, זה משהו בלתי רגיל ההזדמנות שניתנה לנו בעידן הזה.

ההיסטוריה של המאות האחרונות מאוד מעניינת אותי וכשאני קוראת אותה, אני מבינה כמה הזדמנויות יש לי.

אנחנו בתקופה שנותנת הזדמנות לבחור. כמובן שלנשים במצבים יותר ירודים או בדחק, האפשרויות שלהם מצומצמות, לא יכולות להיות עסוקות במה שאנחנו עסוקות - במה אני לומדת, מה אני רוצה, איזה ספר אקרא.

מקווה שאוכל לשמר את זה לי ולאהובי וכל יום להתחדש.
 

איזה עצה יש לך לימים הבאים?

כל הזמן לעשות וללמוד דברים חדשים. זאת הזדמנות נפלאה שניתנה לנו בעידן הזה.